גז"ד לרוכב אופנוע שדרס למוות רוכב אופניים שעבר במעבר חצייה

ביום 27.10.05 סמוך לשעה 16:00 רכב הנער שי סולמני ז"ל  על אופניו בשכונת מגוריו בתל אביב. שעה שביקש לחצות את כביש דרך לוד, ציר תנועה עירוני, שבו ארבעה נתיבי תנועה, במקום המשמש למעבר להולכי רגל, הגיח הנאשם רכוב על אופנוע כבד ("קוואסקי נינג'ה" שנפח מנועו 600 סמ"ק), ובתנועה על  הכביש ממזרח למערב במהירות 115 קמ"ש, פגע בשי על מעבר החצייה וקיפח את חייו.  הנאשם הורשע, לאחר קיום משפט הוכחות ממושך, בעבירת הריגה לפי סעיף 298  לחוק העונשין ובעבירות נלוות [נהיגה ללא רישיון נהיגה (לנאשם רישיון נהיגת אופנוע מוגבל ל-500 סמ"ק), ללא רישיון רכב וללא ביטוח]. עתה עלי לגזור את דינו.

מערכת הנסיבות

מערכת הנסיבות המונחת היא בת שלושה מרכיבים: (א) נסיבות העברה; (ב) תוצאות העברה; (ג) נסיבות הנאשם. אסקור אותם בקיצור אמרים.

נסיבות העברה

הקטל בדרכים גובה מאיתנו, מעשה יום ביומו מחיר נורא; קורבנות אדם, קורבנות חינם. הנסיבות שבמסגרתן מתרחשות תאונות הדרכים שונות הן ומשונות. מצעי קצר מכדי פרישתן אפילו באורח תמציתי. אולם ניתן לומר שחוט האפיון העיקרי המשוך על הרוב המכריע  של תאונות הדרכים נעוץ בתיאורן התאונתי; היינו בהיותן תוצאה של התרחשות רשלנית נעדרת מחשבה פלילית. רק חלק קטן מאד מכלל ההתרחשויות הקטלניות בדרכים מאופיין במחשבה פלילית המגולמת בנהיגה שיש עמה נטילת סיכון בלתי סביר ביחס לאפשרות גרימת מות הזולת.

הנאשם דנן נמצא אחראי לתוצאה קטלנית שהיא פרי נהיגה נטולת רסן שנתערבה בה סכנה בולטת וברורה לקיפוח חיי אדם; סכנה שלרוב צער גם הגשימה את עצמה. בקטגוריה זו של עבירות המתה המאופיינות במחשבה פלילית, אפשר, לדעתי, להצביע על מדרג חומרה יחסי. יש מי שנוטל סיכון שאי סבירותו בולטת פחות ויש מי שנוטל סיכון שאי סבירותו בולטת יותר דוקרת את העין ומקוממת את הלב. הנאשם נמצא אחראי לתאונה מכוח התנהגות הראויה לסיווג גבוה של חומרה. עמדתי בהכרעת הדין על כך שהנאשם נהג בסטייה חמורה ביותר מנורמה של נהיגה ראויה. הסטייה מגולמת במהירות מופרזת כפולה ומכופלת מן המותר בדרך עירונית, תוך התעלמות מקיומו של מעבר להולכי רגל המשמש תכופות את תכליתו (בעיקר לתלמידים החוצים את הכביש בדרכם לבית הספר הסמוך) ובנהיגת אופנוע מסדר גודל שלנאשם אין רישיון לנהוג אותו. הנאשם לא רצה את מותו של שי, אולם  נהיגתו לא נעשתה בהיסח דעת. הנאשם היה מודע כל מה שהוא עושה. הייתה זו בחירה רצונית מצדו לנהוג בדרך מסוכנת ומסכנת תוך התעלמות  מן התוצאות האפשריות. נהיגה כזאת  משקפת דרגה גבוהה של פזיזות.

תוצאות העברה

תוצאותיה הרות הגורל של התאונה הן בלתי נתפסות. ראש וראשונה נגדעו חייו של הנער שי; חיים שהם כשלעצמם עולם ומלואו. שי ז"ל, לפי עדות אביו, היה תלמיד מחונן, משוש חיים להוריו, תפארת משפחתו, מקובל ואהוד על כל סביבותיו. הזכות לחיים של שי, אם כל הזכויות, יסוד היסודות של המסגרת החברתית ניטלה ממנו על לא עוול בכפו, ללא טעם וללא תכלית. עלינו להבין את המשמעות הקשה של אבדן החיים גם כשהדבר עומד לעצמו ומנותק מן הצער והסבל שהם מנת חלקם של הסובבים את המנוח.

אין להתעלם מן ההשלכות הקשות של התאונה על הוריו של שי; אחיותיו, בני משפחתו ושאר אלה שסבבו אותו בפרק חייו הקצר. שפתי דלה מדי כדי תיאור נאמן של ייסורי הגוף והנפש ששל הנותרים בחיים אשר השכול אפף אותם. התיאור ששמעתי, מפי האב על מצב האם ועל מצבו שלו הוא תיאור  קשה של חולי,צער והתייסרות קשים כשאול. גזר הדין צריך להביא בחשבון גם את אלה.  

נסיבות הנאשם

הנאשם הוא אדם צעיר כבן 26 שנים, סיים לימודים תיכוניים, שירת שירות מלא בצה"ל, תפקד עד לתאונה באורח נורמטיבי, עבד כפקיד בבנק, עסק בהשלמת בחינות בגרות  והיה מקובל ואהוד בקרב בני משפחתו וחבריו. הנאשם נפגע בתאונה, אושפז וטופל בבית חולים.

מטעם הנאשם הוגשו מספר חוות דעת רפואיות (פרופ' יצחק שקד מומחה  לנוירוכירורגיה;ד"ר דני פישר מומחה לפסיכיאטריה; ד"ר יבגניה אגרנוב מומחית לרפואה שיקומית; ד"ר אנה סברדליק מומחית לפסיכיאטריה). ד"ר סברדליק טיפלה בנאשם,  במסגרת "אשפוז יום" ביחידה לאישפוז יום שיקומי בבית חולים שיבא בביקורים שבועיים שלו ביחידה משך כשמונה חודשים לאחר התאונה. היא העידה בבית המשפט בשלב הדיון בעונש. עדותה מתמצתת גם את שאר חוות הדעת. היא מסרה שהנאשם נפגע בתאונה פגיעה רב מערכתית; פגיעת מח קשה שברים מרובים בעצמות הפנים ושבר ביד. הוא הובל לבית החולים חסר הכרה, עבר ניתוח כשהיה בטיפול נמרץ ולאחר מכן היה במחלקה לשיקום תת חריף בתל השומר. במחלקה זו הכירה ד"ר סברדליק את הנאשם. הוא טופל על ידי מספר מומחים, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים, פיזיוטרפיסטים, רופאי שיקום ובידיה כפסיכיאטרית.  הפגיעה המוחית משפיעה על הנאשם עד היום (לסברת העדה, פגיעת ראש שגרמה לאובדן הכרה אינה נרפאת באורח מלא לעולם. פגיעה כזאת תותיר צלקות במוח). מבחינה מנטאלית, סובל הנאשם עד היום מהפרעה פוסט טראומטית קשה,הפרעה דיכאונית קשה מאוד, השלכות קוגניטיביות התנהגותיות ואמונציונליות; תגובה רגרסיבית כללית שנוסף לה אובדן מוחלט של  הזיכרון לכל הטווחים. האבחנה של המומחית היא  ש"התופת ש[הנאשם]  עובר אין ספק שהסבל שעובר לא משתווה לסבל שהכלא עצמו גורם". הנאשם  נמצא ב"כלא פנימי" ואין לדעת אם ייצא ממנו אי פעם. כליאה לא תיטיב עמו, להיפך היא עלולה להזיק עד מאד.  בחוות דעת בכתב מיום 29.11.06 ציינה ד"ר סברדליק כי  בתסמונת ההפרעה הקשה של הנאשם "ייתכן גם מרכיב של אגרבציה" (כלומר, מצג מחמיר יזום על ידי הנאשם) אך "מרכיב זה נוסף לפתולוגיה אמיתית ואותנטית חמורה" [נע/1].

אולם עדותה של ד"ר סברדליק  (ובעקיפין גם חוות הדעת הנוספות שהוצגו מטעם הנאשם) מצויה בסתירה כמעט חזיתית לשני מסמכים רפואיים בעלי משמעות אוטוריטטיבית גדולה  המצויים בתיק בית המשפט. האחד הוא "סיכום המחלה" של המרכז הרפואי על שם שיבא בתל השומר. סיכום המחלה אמנם מציין שהנאשם נחבל בראשו ובידו הימנית בתאונה ונגרמו לו שברים בפניו שהצריכו ניתוח ושהות מסוימת בטיפול נמרץ. אלא שלא זו בלבד שלא נזכר בו אובדן הכרה אלא אף גם זה שבדיקת CT שללה כל פגיעה נוירולוגית. 

המסמך השני הוא חוות דעתה של ד"ר קלרה שילד מנהלת היחידה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות שנערכה לאחר שהנאשם אושפז, לפי החלטת בית המשפט בהסכמתו,  להסתכלות בבית חולים אברבנאל. נערכה הסתכלות מקיפה ונבחן מלוא התיעוד הרלוונטי (לרבות מכתבי הגורמים הרפואיים השונים ובכלל זה גם מכתביה של ד"ר סברדליק). סיכום חוות הדעת הוא ש"ההפרעות בתפקודים הקוגניטיביים כפי שהציג [הנאשם] מאז התאונה בפני הבודקים השונים מראה ש[הנאשם] אינו סובל מירידה קוגניטיבית על רקע אורגני (מוחי) אלא מפגין ירידה קוגניטיבית באופן מגמתי וזאת לצורך קבלת רווח משני (בעיקר) התחמקות מהליך משפטי שמתנהל נגדו ויתכן גם רווח ראשוני (קושי סובייקטיבי להתמודד עם רגשי אשם)".

אחרי חקירה נגדית נמרצת נאלצה ד"ר סברדליק להודות שמתקיים חשש לא מבוטל של הפרזה בדרך שבה הנאשם מציג עצמו לפני המומחים השונים.

נוכח הדברים הללו עלי לדחות את התמונה הקשה במיוחד בתחום מצבו הנפשי של הנאשם כפי שצוירה בחוות הדעת מטעמו.   הנאשם הצליח באורח מניפולטיבי להציג לפני אותם גורמים תמונה מוחמרת במידה רבה כדי לשרת את מטרותיו.  עם זה כפי שאבחנה ד"ר שילד הנאשם סובל מ"הפרעת דחק פוסט טראומטית" ומ"הפרעת הסתגלות עם הפרעה מעורבת של רגשות והתנהגות רגרסיבית-ילדותית... בעקבות המשפט שמתנהל נגדו". תמונת מצב מאוזנת זו תעמוד, אם כן, בבסיס גזר הדין. 

בהמשך לדברים הללו עלי לציין גם דברים שנשמעו מפי אמו של הנאשם. היא סקרה, קצרות, את רקעו קודם לתאונה והדגישה כי מאז התאונה "הילד שלנו נכה, אני לא יודעת אם אי פעם נוכל לשקמו, זה שיהיה אסיר, לדעתי זה רק יהרוס אותו, כלומר, יכנס ילד טוב, ויצא גרוע. אפשר לשקמו".

שיקולי ענישה

מקובל בידינו ששלוש הן תכליות הענישה: גמול, הרתעה ושיקום. הגמול הוא העונש במובנו הצר היינו ניסיון "לכמת" את מידת החומרה הנעוצה במעשה העברה ולגזור ממנה את מידת העונש כתגובה חברתית ההולמת את החומרה ומצויה ביחס הולם לאפשרות הענישה המרבית הקבועה בדין. הרתעה מכוונת לכך שמידתו של גזר הדין תשפיע לטובה על דרכו העתידית של הנאשם.  תכלית השיקום רואה לנגדה בעיקר את הסיכוי להחזיר את העבריין למוטב ולפי שלשינוי מגמה כזה יש השלכות חיוביות שונות, משמשת תכלית זו לפיחות מסוים ברכיבי הגמול וההרתעה הגלומים במידת העונש.